סמרטוט אדום 71

האם נפל לשרון האסימון?

 

הידד: ראש הממשלה שרון  אמר בישיבת הממשלה ולאחר מכן בסיעת הליכוד,  כי אי אפשר לשלוט לאורך ימים על שלושה מיליון פלסטינים.

זה לא טוב לישראל, אמר, וזה גם, שומו שמיים, לא טוב לפלסטינים.  אני בהחלט מתפעל מכך שראש הממשלה  הגיע סוף סוף לעמדה  שהיא כה מתבקשת בהתאם לעקרונות השכל הישר. אולם אני מוטרד מכך שיש לנו ראש ממשלה עם תפישה כה איטית. הוא ניזקק ל-36 שנים כדי להגיע למובן מאליו. אם זהו קצב תבונתו של האיש, אנו צפויים עוד לצרות הרבה.

 

יש כאלה שראו בהחלטת ממשלת שרון הימנית לקבל את מפת הדרכים, הקובעת את חלוקת הארץ והקמת מדינה פלסטינית,  אות המבשר את פעמי המשיח.

אינני שותף בשלב זה לקולות האופטימיים. מעבר לסיפוק שאני חש מכך שאנשי ימין הואילו בטובם להכיר בעקרון חלוקת ארץ ישראל-פלסטין לשתי מדינות, ומעבר לשמחה המציפה אותי בראותי את ראשי המתנחלים מתעצבנים לנוכח חששם כי  מפעל האפרטהייד שהקימו ילך קיבינימט, כמאמר החבר'ה,  יש בהחלט להתייחס בחשדנות רבה לשרון.  האמת איננה נר לרגליו, כפי שקבע גם בית המשפט העליון כאשר דחה את תביעת לשון הרע שהגיש שרון נגד עיתון "הארץ".

המדינה הפלסטינית  עליה חולם שרון, דומה למפת הבנטוסטנים של דרום אפריקה, כפי שהציג לפני מספר שבועות העיתונאי עקיבא אלדר במדורו ב"הארץ".

 

גם הפעולות היומיומיות של  כוחות הכיבוש (צבא ומתנחלים) בשטחים הכבושים, שעוסקים בניתוק מקומות ישוב פלסטינים אחד מהשני, בסלילת כבישי אפרטהייד, בהמשך בנייה בהתנחלויות, כפי שמשרטטת העיתונאית עמירה הס במאמרה השבועי ב"הארץ" (28 במאי 2003), מחזקים את החשד כי ההצהרות המילוליות של שרון והחלטות הממשלה בדבר קבלת מפת הדרכים, הינם מס שפתיים שנועד לרצות את הקהילה הבינלאומית בכלל, ואת הנשיא בוש בפרט.

לי אין ספק ששרון מקווה ופועל לכך, שגורל מפת הדרכים יהיה כגורל כל התכניות האחרות שעלו ושבקו. הוא מחפש דרך להפיל את אשמת הכישלון  על הפלסטינים, וכך לחמוק מהלחץ הבינלאומי המוטל עליו עתה.

 

יובן מכאן, כי שמחת היונים מוקדמת. הכל תלוי בסופו של דבר בנשיא בוש, באיזו מידה הוא באמת מעוניין במימוש התכנית, באיזו מידה נישבה בנכלוליות של שרון, באיזו מידה הוא עצמו שותף לנכלוליות זו, והאם יהיה מוכן להפעיל על שרון אותו לחץ בלתי מתפשר שהפעיל על סדאם.

אם יהיה מוכן לכך, אזיי לא יעזור לישראל דבר, והיא תפנה את השטחים הכבושים בלי חוכמות.

דרך אגב, אם יהיה פינוי, אפשר יהיה לחסוך את התמונות של פינוי מתנחלים כפי שהיה בסיני בעקבות הסכם השלום עם מצריים.

די לישראל שתגיע להסכם שלום עם הפלסטינים הקובע כי המתנחלים יהיו חלק מהמדינה הפלסטינית, שהקיץ הקץ על זכויות היתר שלהם, שההתנחלויות תהיינה פתוחות למגורי פלסטינים, בכדי להבריח את כל הגזענים במנוסה חזרה לתוך מדינת ישראל, בלי לשלם להם פיצויים. שהרי הם חייבים לשלם לעם ישראל פיצויים על המיליארדים  שסחטו מאיתנו בעשרות שנות הכיבוש,  כדי שהם יוכלו לחיות בוילות שלהם.

 

————————————————-

 

מה החגא הזה לכם?

 

כל זמן שישראל תמשיך לחגוג את החג המוזר הזה הנקרא "יום איחוד ירושלים", אני אמשיך כמדי שנה לשלוח בליסטראות בחג ובחוגגים.

ירושלים לא היתה מאוחדת ולו יום אחד מאז כיבוש חלקה המזרחי במלחמת יוני 1967.

ירושלים הפלסטינית סבלה וסובלת מנגישות הכובש הישראלי יום אחר יום, שנה אחר שנה, כבר 36 שנים. השרותים העירוניים במזרח העיר הם בדרגה נחותה לעומת זו של היהודים, אין נושא בו אין הפלסטינים מופלים לרעה. בתיהם נהרסים, אדמותיהם מופקעות, אבל כאן "חוגגים איחוד".

 

השנה מקבל החג אופי אורווליאני מיוחד. שעה שבירושלים ניבנות חומות הפרדה בין יהודים לפלסטינים, השוטים בישראל ממשיכים לחגוג "איחוד".

זהו "חג" בעל אופי בולשו-פשיסטי. כמו אצל הבולשביקים המלים מאבדות את משמעותן, הדפים באינציקלופדיה מוחלפים, וכמו אצל הפשיסטים זהו חג של קנאות לאומנית דתית, שככל שאדם ימני יותר, דתי יותר, לאומני יותר הוא גם חוגג יותר.

 

יום "איחוד ירושלים" הוא גם יריקה, בעיקר השנה, בפניהם של עניי ישראל. שעה שהממשלה מקצצת בשרותים ונוגסת בקצבאות הביטוח הלאומי, והעיריות מתלוננות על מצוקה תקציבית  והאזרחים מקבלים פחות שרותים שעה שהם משלמים יותר ארנונה, יש פתאום מיליוני שקלים למען "החג" המיותר הזה. מוטב היה להשקיע מיליונים אלה בשיפור השרותים לפלסטינים במזרח ירושלים, כל עוד ישראל כופה עליהם את שלטונה.

יש להעביר את "החג" הזה מהעולם, כי לא חג הוא אלא חגא.

 

————————————————–

 

ריבלין נגד ברק – השמאל שוב פישל

 

 

הביקורת החריפה שמתח יו"ר הכנסת ראובן ריבלין על בית המשפט העליון ביום עיון שנערך בבית הנשיא מטעם המכון הישראלי לדמוקרטיה,

גררה התייצבות כמעט פה אחד של השמאל הליברלי מאחורי בית המשפט ונשיאו אהרן ברק.

חבל.

 

לטעמי יש לראות בעימות שבין ריבלין לברק, מאבק כוחני על שררה ושלטון בתוך מחנה הימין.

הגיע הזמן שהשמאל הליברלי  ישתחרר מאותה התניה, אותה הצליח ליצור הימין, כאילו בית המשפט העליון הוא "של השמאל". אין טעות גדולה מזו.

ריבלין היה רוצה בית משפט עליון שכולו בדמותו וברוחו של הימין הלאומני.  מפריע לו שיש עדיין פה ושם אי אלו גניחות ליברליות שנישמעות אי פה אי שם  מבית המשפט.  אולם בסך הכל  יכולים ריבלין וחבריו  להסתכל בסיפוק רב על מערכת המשפט הישראלית.  אחד ההישגים הנכבדים של שלטון הימין בישראל, שהצליח לביית את בתי המשפט בישראל בכלל, ואת בית המשפט העליון בפרט, עד שלא נותר כמעט דבר מרעיונות השמאל הליברלי. ואם יזדיין ריבלין בסבלנות, ייתכן וגם הגניחות האחרונות תעלמנה.

כי זאת עלינו לזכור. בית המשפט העליון הפך להיות זרוע צייתנית של זרועות הכיבוש הישראליות.

 

ברק מנסה לקנות את לב שומעיו הליברלים בהופעותיו באמצעות מילון ערב לאוזן כמו "זכויות אדם", "זכויות מיעוט", "ביקורת שיפוטית על חוקים הנוגדים חוקי יסוד" וכיוצא באלה דברים. אולם מדובר בנפיחות ראוותניות. בעוד ימים ספורים אנו מציינים את השנה ה-36 לתחילתו של הכיבוש.  עיון בפסקי דין של בית המשפט העליון מאז החל הכיבוש,  מגלה תמונה עגומה. בית המשפט העליון הלך והימין הלך והשחיר, הלך ואיבד את צלמו הליברלי (שמאל הוא לא היה אף פעם). כמעט ואין נבלה בשטחים הכבושים שבית הנמשפט העליון לא נתן לה את ברכתו השיפוטית. הריסת בתים, גירושים, הפקעת קרקעות, ירי על אוכלוסיה אזרחית, עוצרים, סגרים, מניעת טיפול רפואי, מחנות מעצר וריכוז (במשמעותו המילולית, מרכזים בהם כמה שיותר פלסטינים), מעצרים מינהליים, מעצר פצפיסטים וסרבני כיבוש שלא רוצים לקחת חלק בפשעי המלחמה של ישראל.  וטרם הזכרתי הכל.

בית המשפט העליון הוא סדום ועמורה שיפוטית. והוא מקרין מרוחו על ערכאות המשפט הנמוכות יותר.

 

העובדה שהשמאל הליברלי נתקף שיתוק ולא אומר לברק: תשמע, ביקורתו של ריבלין לא תשתק את ביקורתנו עליך, כי הפכת עצמך במידה רבה למריונטה של הימין, היא החמצה גדולה.

מילא, לא אומר.  אבל להתייצב מאחוריו? זה כבר לא פשע, זו טפשות.

 

—————————————————-

 

אילו אני פלסטיני

 

ישראל מחזיקה במעצר שני חברי פרלמנט פלסטינים. מרואן ברגותי וחוסאם חאדר.

אינני יודע שעה שאני כותב שורות האם יש אמנה בינלאומית האוסרת מעצר חברי פרלמנט. בין שיש בין שאין, טוב היה אם הפלסטינים היו ממירים פעולות מתאבדים הפוגעות באוכלוסיה חפה מפשע, בפעולות תגמול נקודתיות שאינן כרוכות באבדן חיי אדם. כמו למשל, מעצר שני חברי כנסת ישראלים ממחנה תומכי הכיבוש והחזקתם במקום מסתור בטוח, עד לשיחרורם של חברי הפרלמנט הפלסטיני.

לא צריך לירות, לא צריך להרוג. אפשר להגיע לתוצאות לא פחות טובות בפעולות שיש בהם תושיה שאינן כרוכות בשימוש בכלי נשק.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים